פסק-דין בתיק ה"פ 000516/03

1.         זוהי תובענה לסעד הצהרתי שלפיו משכנתה שנרשמה ביום 23.10.01 (להלן: - " המשכנתה")לטובת משיב 3 (להלן: - " המשיב") על זכויות משיבים 1-2 (להלן: - " שטיינר") בדירה הידועה כחלקה 222/9 בגוש 6387 ברח' ברנדה זאב 34/9 פ"ת (להלן: - " הדירה") היא עיסקה למראית עין ולכן יש למחוק רישומה.

2.         רקע וטענות הצדדים:

(א)        שטיינר הם בעלי המניות והמנהלים של חברת הרשטאר (1978) בע"מ (להלן: - " החברה") המצויה בהליכים של פירוק מרצון ומשיב 1 הוא המפרק שלה.

(ב)        נגד החברה ניתן ביום 22.10.02 פסק-דין בבית משפט השלום בת"א והיא חויבה לשלם למבקשות, סך 166,250 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחודש מאי 1995 (להלן: - " החוב").

(ג)         המבקשות ניסו להפרע את החוב, ומשנכשלו, הגישו תביעה כספית אישית נגד שטיינר בבית משפט השלום בפ"ת.

(ד)        המבקשות גילו, תוך כדי נסיונות לאתר רכוש של שטיינר, כי נרשמה המשכנתה הנ"ל בגין חוב בסך 1,393,848 ש"ח לטובת המשיב, שהוא נתין זר.

(ה)        לטענת המבקשות, רישום המשכנתה נעשה תוך כדי ניהול הליכי התביעה ומתוך חשש של שטיינר שהם עלולים לחוב בחובות החברה, בשל חוסר יכולתה של החברה לפורעם, וזאת, מבלי שעמדה מאחורי המשכנתה כל הלוואה שניתנה בפועל.

(ו)         שטיינר טוענים שאין ממש בטענות המבקשות. לטענתם, בשנת 1993 ביקשו מהמשיב, אחיה של גב' שטיינר, לסייע להם בחברה באמצעות הלוואה, וביום 18.3.93 נחתם הסכם הלוואה על סך 324,000 $, הסכום הועבר למחרת היום, וכבטחון להחזרתו התחייבו הם לרשום משכנתה. לא ניתן היה לרשום המשכנתה באותה תקופה, ובפועל היא נרשמה מאוחר הרבה יותר (באוקטובר 2001).

(ז)         שטיינר הבהירו שהם החליטו לפרק החברה מרצון לאחר שעברו את גיל 70 ולא היתה הצדקה כלכלית להמשך קיומה, במיוחד לנוכח העובדה שחברת גלדור שהיתה בבעלות בנם ושותפו - נסגרה בשנת 1995 ונותרה חייבת לחברה למעלה מ-1,300,000 ש"ח.

(ח)        שטיינר טוענים נחרצות כי אין כל קשר בין רישום המשכנתה לבין ההליכים המשפטיים עם המבקשות.

(ט)        מטעם המשיב הוגש תצהירו של אחיו מר נח פליגמן; שהוא גם אחיה של גב' שטיינר, ובו נטען שעיסקת ההלוואה היא עיסקה אמיתית ולא פיקטיבית. מר פליגמן מאמת את טענות שטיינר בדבר ההלוואה, שמסמכיה נחתמו במשרד עוה"ד קלמוביץ והוא אף קיבל שכ"ט עו"ד בגין עריכתם, וכן בדבר ביצוע ההלוואה למחרת יום החתימה, כשמועד פרעונה היה אמור להיות 18.3.04 אך הריבית בגינה (4% דולרית) היתה אמורה להשתלם אחת לרבעון.

3.         דיון והכרעה

(א)        שלושה עדים העידו לפני בתיק זה. מר רחמים שמש, מנהל המבקשות, מר שטיינר ומר פליגמן. די היה בתצהירו של רחמים שמש, אף ללא חקירתו הנגדית וללא שיוגשו תצהירים נגדיים - כדי להביא לדחיית התובענה.  מתצהיר זה עולה שהתובענה מבוססת על השערות וספקולציות - ללא כל ידע ממשי ואישי של מר שמש.

            מר שמש מקפיד לציין בתצהירו (סע' 12) ש"למיטב ידיעתו" המשיב לא נתן לשטיינר בפועל את ההלוואה שבגינה נרשמה המשכנתה, והרישום נעשה אך ורק כדי למנוע את מימוש פסק-הדין שאמור היה להינתן נגד שטיינר ולטובת המבקשות. מובן מאליו שאין כל אפשרות לקבוע שמדובר בעיסקה למראית עין על סמך האמור בתצהירו של מר שמש.

לפי ההלכה, " בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה" (ע"א 630/78 ביטון ואח' נ' מזרחי , פד"י ל"ג(2) 576, 581). לשם הוכחת הטענה שמדובר בחוזה למראית עין, נטל הראיה מוטל על הטוען להיות החוזה חוזה למראית עין (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ' יהודית אולצ'יק , פד"י נ(2) 41). יתרה מזאת, מר שמש, בשם המבקשות, טען למעשה שכמוהו כמעשה מרמה ונטל ההוכחה המוטל " על בעל דין המטיל דופי בחברו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג פד"י מז(2) 605, 615) הוא " נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית המשפט" ( שם). ראיות להרים נטל מיוחד זה לא הונחו לפני כאמור - לא בכמות ולא באיכות הנדרשת.

(ב)        זאת ועוד. הדירה רשומה על-שם שטיינר באופן אישי. פסק הדין שניתן בתביעת המבקשות בבית משפט השלום, ניתן נגד החברה ונגדה בלבד. אמנם, המבקשות הגישו נגד שטיינר, לאחר מתן פסק-הדין הנ"ל, תביעה כספית, אך תביעה זו טרם הוכרעה, ולכן, כלל לא ברור מכח איזו זכות עותרות המבקשות למתן פסק-דין הצהרתי שלפיו עיסקת רישום משכנתה בין שטיינר (שאינם חבים למבקשות, בשלב זה, דבר) לבין המשיב - היא עיסקה למראית עין.

(ג)         טיעוני המבקשות עברו שינוי מהותי בין אלה שנטענו בתובענה עצמה לבין אלה שנכללו בסיכומי בא-כוחן. בעוד שבתובענה עצמה נאמר, כאמור, באופן לאקוני ובלתי מבוסס שלא ניתנה כל הלוואה ע"י המשיב לשטיינר - עוסק ב"כ המבקשות על-פני 2-3 עמודים בניתוחים שונים של הלוואה, תנאיה ומילויים. כך, למשל, טוען הוא (סע' 9) שקרן ההלוואה לא נפרעה עד היום (עובדה שאינה שנויה במחלוקת ואינה רלבנטית למחלוקת), שהמשכנתה נרשמה 8 שנים לאחר מתן ההלוואה (עובדה נוספת שאינה שנויה במחלוקת ומוסברת בעובדה שבעת מתן ההלוואה לא ניתן היה לרשום משכנתה, ובכל מקרה, בשל יחסי המשפחה, לא הקפיד על כך המשיב עם שטיינר), ושלא שולמה כלל ריבית על ההלוואה (עובדה לא מוכחת ועומדת כנגד טענת שטיינר ופליגמן שבשנים הראשונות שולמה הריבית ולאחר מכן חדלו).

            בנוסף, טוען ב"כ המבקשות ששטיינר הם חסרי יכולת כלכלית (אף עובדה זו אינה שנויה במחלוקת, למרבה הצער).

            אך ממכלול העובדות המפורטות לעיל לא ניתן להסיק, כפי שב"כ המבקשות מבקש להסיק, ששטיינר ידעו שיחוייבו אישית אם ינתן פסק-דין נגד החברה, ועובדה זו אף לא הוכחה עד היום, שהרי גם כיום אין עדיין פסק-דין נגד שטיינר אישית.